בן פאולה ושמואל-חיים, נולד ביום י"ב בכסלו תרפ"ז (18.11.1926) בווינה, בירת אוסטריה, ובראשית מלחמת-העולם השנייה, בהיותו בן 13, היה בין הילדים היהודים שהצליחו להגיע לאנגליה. כשהתבגר גויס לעבודה במכרות-הפחם. העבודה היתה מעל לכוחותיו והוא חלה במחלה כרונית. אביו של משה הצליח לשרוד מאימי מחנות הריכוז והמוות. הוא העפיל ארצה, אך נתפס על-ידי הבריטים והוגלה למאוריציוס עם אחותו, שניהם מניצולי "פטריה". בשנת 1944 כשחזר אביו מאי-הגירוש, עלה גם הבן לארץ והצטרף לקבוצת סעד, בה עבד חליפות בענפי תעשייה חקלאית ובשירותים ואת שעות הפנאי היה מבלה לרוב בקריאה. עם פרוץ המאורעות שימש כמקשר עם אנשי-הצבא הבריטיים שחנו בסביבה. הם ראו בו אדם גא, בעל עמדה תקיפה ושומר על כבוד עמו.

עם הקמת המדינה שירת בפלמ"ח. פעם נשלח לתצפית על גג בית-הביטחון בקבוצה, והוא עמד בה בכל שעת ההפגזה, עד שנקרא לרדת למקום-מחסה. בהפוגה הראשונה הוטס צפונה לשם ריפוי, אך עם חידוש הקרבות הפסיק את הטיפול ושב לקבוצת סעד, אל שורות מגיני המקום. משה-יוסף נפצע קשה בתאונת-דרכים ביום כ"ו במנחם-אב תש"ח (31.8.1948) כשחזר מביקור אצל הרופא המחוזי ומת כעבור שעות אחדות. נקבר בבארות יצחק.

ביום י"ח בחשוון תשי"א (29.10.1950) הועבר למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בנחלת יצחק.